לא קראתי את הספר של פמה צ'ודרון, אבל קניתי אותו וזה מספיק כדי שאדע שמה שעובר עליי בימים האלה זאת הזדמנות לצמיחה (אם קראת אותו ואני טועה, אין צורך לתקן אותי. נעים לי להאמין שזה ככה).
כשהקורונה התפרצה, הייתי שאננה ותמימה למדי. עמדתי לקראת סיום ספר שתרגמתי מאנגלית וכמו תמיד, ציפיתי לספר נוסף אחריו. באחד הימים הודעתי לילדיי שעד תום הסגר, אפנק אותם אחת לשבוע בשני קלקרים מלאים גלידה של בוזה. חשבתי שישמחו אבל נח (16) אמר שאולי עדיף שלא אקנה גלידה כי אנחנו לא יודעים מה יהיה. אמרתי לו שיהיה בסדר אבל החלטתי שאולי באמת כדאי לחכות עם הפינוקים.
כשסיימתי לתרגם את הספר, שלחתי אותו להוצאה אבל במקום לקבל ספר נוסף, קיבלתי הודעת הקפאה. יש לי כמה לקוחות קטנים אז הצלחתי ואני עדיין מצליחה להחזיק את הראש מעל המים, אבל המים ממשיכים לעלות והצוואר שלי מתוח כמעט עד קצה היכולת שלו.
בינתיים נוספה נזילה אצל השכנים והחשד נופל על חדר הרחצה שלי, כך שאני צופה הוצאה כבירה בימים הקרובים וכל מה שנשאר לי לעשות זה לצחוק ולנשום.